אני אמא?
אני אמא.
אני אמא!!
גם עכשיו שבעה חודשים ועשרה ימים אחרי הלידה אני עדין לא קולטת שיש לי ילדה משלי.
לפעמים אני בוהה בה ואומרת לה: את קולטת שאת שלי? היא מסתכלת עליי ומחייכת. אני בתגובה מתנפלת עליה בנשיקות ולא מצליחה להרפות.
אין ספק שהחיים שלי השתנו. ממש אבל.
מקודם הייתי רק "אני". עכשיו "אני אמא".
אני עוד לא בטוחה או יותר נכון אני בטוחה שעוד לא נפלו לי כל האסימונים של מה מכיל הטייטל הזה ושתהיו בעניינים זה חתיכת טייטל. גודל המחוייבות והאחריות שהטייטל הזה נושא בחובו גדול מכל מה שאני יכולה לתאר במילים.
אבל יחד עם המחוייבות, האחריות והמטלות (שלא נתחיל לדבר עליהן עכשיו...)יש גם את החיוך של המהממת!
רק החיוך הזה שווה את הכל!
לפני המהממת מאד הפחיד אותי כל הקטע של הקימה בלילה וחוסר השינה. מה זה הפחיד אותי? הייתי בלחץ! הייתי סוקרת חברים/מכרים/אנשים ברחוב עם ילדים בשביל לנסות להכין את עצמי נפשית לסיטואציה. לא הצלחתי.
היום אני באיזשהו מקום מחכה לרגע הזה שהיא קוראת לי לקחת אותה לנשנוש לילה. זו רבע שעה קסומה שאין כמותה. אני מתאפקת לא לנשק אותה יותר מדי כדי לא להעיר אותה (כי בכל זאת לא כיף לסיים את הלילה בשלוש לפנות בוקר...) החיוכים שלה מתוך שינה זה תענוג רצוף שאין כמוהו. המגע שלה, הקולות הקטנים שהיא משמיעה תוך כדי יניקה והדרך שבה היא משחקת עם השיער שלה... יש לי צמרמורות בכל הגוף רק מהמחשבה על זה...
והדבר הכי מדהים בעולם (טוב אחד ה- אל תהיו קטנוניים) וזה לא משנה איזה לילה עבר עליי, כמה שעות ישנתי (מקסימום שבע עם הפסקות) או אם בכלל ישנתי זה החיוך שלה בבוקר כשאני באה להוציא אותה מהמיטה. זה החיוך הכי יפה שראיתי בחיים שלי. זה החיוך ששווה את הכל!
עם התמונה הזאת אני אחזור לעניינים שלי עד שאני אפגוש אותה שוב היום אחר הצהרים... געגועים...
(בת כמעט חודשיים)
איזו תמונה מהממת
השבמחק