אז הסיוט שלי התממש אתמול בערב...
אחרי האמבטיה וכחלק מטקס השינה שלנו, נכנסתי עם טיפי לחדר השינה שלנו (וכשאני אומרת "שלנו" אני מתכוונת לחדר השינה שלי, של בעלי שיחייה ושל טיפי, שישנה איתנו באותו חדר מיום שנולדה). באתי להניק אותה ולהכניס אותה למיטה לשנת הלילה שלה (בתקווה שהיא תימשך יותר משלוש שעות רצוף ...), כשלפתע אני רואה מקק הולך על המזרן שלה! כן כן אתם שומעים נכון (טוב, רואים אל תהיו קטנוניים)! אני לא האמנתי למראה עיניי, אבל זו לא הייתה הזייה... מקק גדול, חום ומגעיל ברמות קשות מהלך לו בסבבה על המזרן שבו טיפי היפה שלי אמורה לתת לגופה הקט לנוח את שנת הלילה שלה!
עכשיו, תנו לי לעדכן אתכם: יש לי חרדה ממקקים! ממש אבל!
באותו רגע ירד לי הצבע מהפנים והתחלתי לבכות (בלב. כדי לא לגרום לילדה לפניקה). ברחתי בחזרה לסלון והנחתי את טיפי על מזרן הפעילות. היא מצידה כמובן לא הבינה כיצד השתבשה דעתה של אמא שלה כי הרי כל ערב מרגע שהיא נכנסת לחדר השינה המוחשך קלות היא יוצאת ממנו רק בבוקר.
ואז התחלתי לחשוב מה עושים?? אז ככה:
לרסס אני לא יכולה כי זו המיטה של הקטנה ואיך אני ארסס חומר רעיל על המיטה שבה היא אמורה לישון?
למחוץ לו את הצורה עם כפכף? איכככס! לא מסוגלת ובטח שלא על המיטה שלה וגם לנסות למחוץ משהו על מזרן שזה לא חומר קשה כמו רצפה, למשל, לא מבטיח לי מוות של היצור המגעיל הזה.
אז מה עושים?
פתאום הבריק רעיון במוחי: בשביל מה אני מגדלת בבית שני חתולים? מאכילה אותם באוכל הכי יקר שיש, מטפלת בהם אצל הווטרינר הכי נחשב בעיר, עמוסה ברגשות אשם נוראיים על זה שאין לי זמן להתייחס אליהם כפי שמגיע להם? בדיוק בשביל הרגע הזה שכשמגיע אורח בלתי צפוי ולא רצוי שהם יטפלו בו!
אז לקחתי את סול (הנקבה מבין השניים שהיא גם על תקן ה"כלבה") והכנסתי אותה לחדר, הרמתי אותה בזווית כזאת שהיא תראה את המגעילול, אבל היא לא קלטה אותו והתחילה להתעצבן על זה שאני מחזיקה אותה ("כלבה" אמרתי?), אז הנחתי אותה על הרצפה והתחלתי להצביע לכיוון שלו ולהסב את תשומת ליבה אל המגעילול עד שהיא קלטה אותו. ואז היא עומדת ומסתכלת, עוקבת אחריו בעיניים ועושה לו טובה עם כף הרגל שלה ואני אומרת לה: מה טובה? להרוג!!! היא כמובן לא הבינה מה אני רוצה ממנה. המגעילול מצידו הבין שיש פה משהו שלא נראה לו והתחיל לרוץ על המיטה של טיפי.
בשלב הזה כבר בכיתי עם דמעות אמיתיות.
סול התחילה להראות יותר עניין בראותה את היצור הדוחה רץ על המיטה וניסתה לתפוס אותו ללא הצלחה והמגעילול נכנס לתוך השמיכה של טיפי (בא לי להקיא תוך כדי כתיבת שורות אלה). בעזרת הכפכף של בעלי שיחייה וכוחות נפשיים הצלחתי להדוף את השמיכה על הרצפה ואז המגעילול רץ על הרצפה מתחת למיטה שלנו וסול אחריו. אמרתי לעצמי: עכשיו היא תראה לו מה זה! יצאתי מהחדר בשביל לא להפריע ללוחמת הגיבורה שלי לחסל את האויב והתקשרתי לבעלי שיחייה לדווח לו על מצב החירום בבית ולהתחנן שיחזור במהירות האפשרית.
אחרי כמה דק' הצצתי לחדר השינה לראות מה מתרחש ואני רואה את סול בתנוחת "מנוחת הלוחם" מתחת למיטה שלנו. הייתי בטוחה שהיא גמרה עליו, אבל אחרי סריקה זריזה בזירה לא מצאתי גופה. הבנתי בצער רב שכנראה הוא נעלם לה מזווית הראייה והיא החליטה לנוח. בכל זאת עבדה קשה... עלק.
בינתיים, טיפי בסלון מיצתה את המשחקים שלה ומיצתה את השעה ורצתה ללכת לישון. הגיוני. בכל זאת כבר שמונה וחצי והיא רגילה כבר לישון בשעה הזאת... לא יכולתי לחשוב על להכניס אותה למיטה שלה כשאינני יודעת בוודאות שהמגעילול מת וגופתו מבותרת לשניים לפחות.
אז מה עושים?
פניתי לעזרה וירטואלית של חברותיי בוואטסאפ (תחפשו אותנו תחת יוגה מאמס השולטות ;-)). לאחר שנגעלו עד עמקי נשמתן הציעה אחת מהן (השם שמור במערכת) שאני אעביר את המיטה של טיפי מהחדר שלנו לחדר שלה (החדר של טיפי) שאליו גם ככה היא היתה אמורה לעבור לפני מיליון שנה בערך (טוב נו הגזמתי קצת).
רעיון מצוין. הלכתי ונעלתי מגפיים ולקחתי את אחת מנעלי העבודה הכבדות של בעלי שיחייה (אם אני צריכה להיכנס לשם בשביל יותר משניה וחצי אני צריכה להיות ערוכה להכל). עשיתי שוב סריקה קצרה בזירה (סול כבר פינתה את עצמה מהמקום ועברה לשחק במקום אחר) והתחלתי להזיז את המיטה לכיוון הדלת. היא עברה חלק עד שנתקעה בקומודה (מזנון וינטאג'י מדליק של סבא ז"ל של בעלי שיחייה שעשיתי לו הסבה מקצועית). אז "מושכים בגזר, מושכים בגזר" ו... "לא יצא הגזר". דחפתי שוב את המיטה פנימה וניסיתי שוב ללא הצלחה. כבר חשבתי להתייאש, אבל החלטתי לנסות לתקוף מזווית אחרת. אז דחפתי את הקומודה (על הדרך נראה לי שאחת הרגליים שלה התעקמו, אבל שיישאר בינינו, כן?) ואז עמדתי מאחורי המיטה כשהיא פונה כלפי חוץ והתחלתי לדחוף אותה החוצה. היא שוב נתקעה. הפעם החלטתי שאני לא מוותרת והרמתי אותה עד שהצלחתי לעבור את המחסום. קל זה לא היה, אבל הצלחתי. סגרתי את הדלת אחריי כדי שהמגעילול לא יוכל לברוח (לא יודעת אם זה יתרון או חיסרון אבל המרווח בין הדלת לרצפה לא מאפשר לג'וקים בגדול הזה לעבור). והכנסתי את המיטה לחדר של טיפי, שעד כה שימש אותנו כמחסן.
הקטע הוא, שעברנו דירה לפני כחודשיים וכל דבר שלא מצאנו לו מקום באופן אוטומטי מצא את עצמו בחדר שלה. כך שיש שם את שידת ההחתלה ומלא בלגן. שלא לדבר על זה שמרגע שנכנסנו לדירה עוד לא ממש שטפנו את הרצפה בצורה רצינית כי החדר מחסן אז למה להתאמץ?
אני בעיניי רוחי דמיינתי לעצמי שהלילה הראשון של טיפי בחדר שלה יהיה בחדר מצוחצח ללא דופי עם תמונות חמודות שתלויות על הקיר, וילון מתנופף לו עם הרוח וריח של מתיקות נודף מכל עבר. זה היה רחוק מזה. אבל, שוב, לא היתה לי ברירה.
הכנסתי את טיפי למיטה שלה והתבוננתי בתגובות. אז את המיטה היא זיהתה כמובן וגם את החדר כי אני מחליפה לה שם חיתולים ובגדים, אבל הזווית הזאת לא היתה מוכרת לה. השארתי אור מעומעם ויצאתי מהחדר. דממה השתררה ואני כבר חשבתי שצלחתי את זה בגדול. שתי דק' אח"כ היא "הסבירה" לי שהייתי אופטימית... אז נכנסתי אליה וניסיתי להרגיע אותה וכשזה לא עזר הנקתי אותה והיא נרדמה. זה תמיד עובד.
ואז בעלי שיחייה חזר הביתה. דבר ראשון הוא נזף עליי שבפעם הבאה שאני מתקשרת אליו ונשמעת כאילו רוצחים אותי שלפחות תהיה לזה הצדקה "וג'וק זה לא הצדקה!" ואח"כ הוא נזף עליי שהעברתי את המיטה של טיפי ככה לבד. זה בגלל שהוא היה בחרדות שפצעתי קיר או שניים בדרך (לא נספר לו שהיתה לו סיבה לחשוש...). אחרי ששוב התחלתי לבכות שהמגעילול עדין שם ואני לא נכנסת לישון שם עד שהוא מוציא אותו מבותר לחלקים הוא התרכך חיבק ונישק אותי ונכנס לחדר להתעמת עם המגעילול. כעבור כמה רגעים הוא יוצא בהכרזת ניצחון: הוא מת!
כמובן שדרשתי לראות את הגופה, כדי לאמת הריגה.
ככה יצא שכעבור שמונה חודשים ברגע אחד, בלי הכנה מוקדמת ובזכותו של מקק אחד גדול ומגעיל עברה טיפי לחדר שלה :-) עכשיו רק נשאר לסדר אותו...
אמאל'ה
ככה נראה הבלגן
ומזווית נוספת
אחרי האמבטיה וכחלק מטקס השינה שלנו, נכנסתי עם טיפי לחדר השינה שלנו (וכשאני אומרת "שלנו" אני מתכוונת לחדר השינה שלי, של בעלי שיחייה ושל טיפי, שישנה איתנו באותו חדר מיום שנולדה). באתי להניק אותה ולהכניס אותה למיטה לשנת הלילה שלה (בתקווה שהיא תימשך יותר משלוש שעות רצוף ...), כשלפתע אני רואה מקק הולך על המזרן שלה! כן כן אתם שומעים נכון (טוב, רואים אל תהיו קטנוניים)! אני לא האמנתי למראה עיניי, אבל זו לא הייתה הזייה... מקק גדול, חום ומגעיל ברמות קשות מהלך לו בסבבה על המזרן שבו טיפי היפה שלי אמורה לתת לגופה הקט לנוח את שנת הלילה שלה!
עכשיו, תנו לי לעדכן אתכם: יש לי חרדה ממקקים! ממש אבל!
באותו רגע ירד לי הצבע מהפנים והתחלתי לבכות (בלב. כדי לא לגרום לילדה לפניקה). ברחתי בחזרה לסלון והנחתי את טיפי על מזרן הפעילות. היא מצידה כמובן לא הבינה כיצד השתבשה דעתה של אמא שלה כי הרי כל ערב מרגע שהיא נכנסת לחדר השינה המוחשך קלות היא יוצאת ממנו רק בבוקר.
ואז התחלתי לחשוב מה עושים?? אז ככה:
לרסס אני לא יכולה כי זו המיטה של הקטנה ואיך אני ארסס חומר רעיל על המיטה שבה היא אמורה לישון?
למחוץ לו את הצורה עם כפכף? איכככס! לא מסוגלת ובטח שלא על המיטה שלה וגם לנסות למחוץ משהו על מזרן שזה לא חומר קשה כמו רצפה, למשל, לא מבטיח לי מוות של היצור המגעיל הזה.
אז מה עושים?
פתאום הבריק רעיון במוחי: בשביל מה אני מגדלת בבית שני חתולים? מאכילה אותם באוכל הכי יקר שיש, מטפלת בהם אצל הווטרינר הכי נחשב בעיר, עמוסה ברגשות אשם נוראיים על זה שאין לי זמן להתייחס אליהם כפי שמגיע להם? בדיוק בשביל הרגע הזה שכשמגיע אורח בלתי צפוי ולא רצוי שהם יטפלו בו!
אז לקחתי את סול (הנקבה מבין השניים שהיא גם על תקן ה"כלבה") והכנסתי אותה לחדר, הרמתי אותה בזווית כזאת שהיא תראה את המגעילול, אבל היא לא קלטה אותו והתחילה להתעצבן על זה שאני מחזיקה אותה ("כלבה" אמרתי?), אז הנחתי אותה על הרצפה והתחלתי להצביע לכיוון שלו ולהסב את תשומת ליבה אל המגעילול עד שהיא קלטה אותו. ואז היא עומדת ומסתכלת, עוקבת אחריו בעיניים ועושה לו טובה עם כף הרגל שלה ואני אומרת לה: מה טובה? להרוג!!! היא כמובן לא הבינה מה אני רוצה ממנה. המגעילול מצידו הבין שיש פה משהו שלא נראה לו והתחיל לרוץ על המיטה של טיפי.
בשלב הזה כבר בכיתי עם דמעות אמיתיות.
סול התחילה להראות יותר עניין בראותה את היצור הדוחה רץ על המיטה וניסתה לתפוס אותו ללא הצלחה והמגעילול נכנס לתוך השמיכה של טיפי (בא לי להקיא תוך כדי כתיבת שורות אלה). בעזרת הכפכף של בעלי שיחייה וכוחות נפשיים הצלחתי להדוף את השמיכה על הרצפה ואז המגעילול רץ על הרצפה מתחת למיטה שלנו וסול אחריו. אמרתי לעצמי: עכשיו היא תראה לו מה זה! יצאתי מהחדר בשביל לא להפריע ללוחמת הגיבורה שלי לחסל את האויב והתקשרתי לבעלי שיחייה לדווח לו על מצב החירום בבית ולהתחנן שיחזור במהירות האפשרית.
אחרי כמה דק' הצצתי לחדר השינה לראות מה מתרחש ואני רואה את סול בתנוחת "מנוחת הלוחם" מתחת למיטה שלנו. הייתי בטוחה שהיא גמרה עליו, אבל אחרי סריקה זריזה בזירה לא מצאתי גופה. הבנתי בצער רב שכנראה הוא נעלם לה מזווית הראייה והיא החליטה לנוח. בכל זאת עבדה קשה... עלק.
בינתיים, טיפי בסלון מיצתה את המשחקים שלה ומיצתה את השעה ורצתה ללכת לישון. הגיוני. בכל זאת כבר שמונה וחצי והיא רגילה כבר לישון בשעה הזאת... לא יכולתי לחשוב על להכניס אותה למיטה שלה כשאינני יודעת בוודאות שהמגעילול מת וגופתו מבותרת לשניים לפחות.
אז מה עושים?
פניתי לעזרה וירטואלית של חברותיי בוואטסאפ (תחפשו אותנו תחת יוגה מאמס השולטות ;-)). לאחר שנגעלו עד עמקי נשמתן הציעה אחת מהן (השם שמור במערכת) שאני אעביר את המיטה של טיפי מהחדר שלנו לחדר שלה (החדר של טיפי) שאליו גם ככה היא היתה אמורה לעבור לפני מיליון שנה בערך (טוב נו הגזמתי קצת).
רעיון מצוין. הלכתי ונעלתי מגפיים ולקחתי את אחת מנעלי העבודה הכבדות של בעלי שיחייה (אם אני צריכה להיכנס לשם בשביל יותר משניה וחצי אני צריכה להיות ערוכה להכל). עשיתי שוב סריקה קצרה בזירה (סול כבר פינתה את עצמה מהמקום ועברה לשחק במקום אחר) והתחלתי להזיז את המיטה לכיוון הדלת. היא עברה חלק עד שנתקעה בקומודה (מזנון וינטאג'י מדליק של סבא ז"ל של בעלי שיחייה שעשיתי לו הסבה מקצועית). אז "מושכים בגזר, מושכים בגזר" ו... "לא יצא הגזר". דחפתי שוב את המיטה פנימה וניסיתי שוב ללא הצלחה. כבר חשבתי להתייאש, אבל החלטתי לנסות לתקוף מזווית אחרת. אז דחפתי את הקומודה (על הדרך נראה לי שאחת הרגליים שלה התעקמו, אבל שיישאר בינינו, כן?) ואז עמדתי מאחורי המיטה כשהיא פונה כלפי חוץ והתחלתי לדחוף אותה החוצה. היא שוב נתקעה. הפעם החלטתי שאני לא מוותרת והרמתי אותה עד שהצלחתי לעבור את המחסום. קל זה לא היה, אבל הצלחתי. סגרתי את הדלת אחריי כדי שהמגעילול לא יוכל לברוח (לא יודעת אם זה יתרון או חיסרון אבל המרווח בין הדלת לרצפה לא מאפשר לג'וקים בגדול הזה לעבור). והכנסתי את המיטה לחדר של טיפי, שעד כה שימש אותנו כמחסן.
הקטע הוא, שעברנו דירה לפני כחודשיים וכל דבר שלא מצאנו לו מקום באופן אוטומטי מצא את עצמו בחדר שלה. כך שיש שם את שידת ההחתלה ומלא בלגן. שלא לדבר על זה שמרגע שנכנסנו לדירה עוד לא ממש שטפנו את הרצפה בצורה רצינית כי החדר מחסן אז למה להתאמץ?
אני בעיניי רוחי דמיינתי לעצמי שהלילה הראשון של טיפי בחדר שלה יהיה בחדר מצוחצח ללא דופי עם תמונות חמודות שתלויות על הקיר, וילון מתנופף לו עם הרוח וריח של מתיקות נודף מכל עבר. זה היה רחוק מזה. אבל, שוב, לא היתה לי ברירה.
הכנסתי את טיפי למיטה שלה והתבוננתי בתגובות. אז את המיטה היא זיהתה כמובן וגם את החדר כי אני מחליפה לה שם חיתולים ובגדים, אבל הזווית הזאת לא היתה מוכרת לה. השארתי אור מעומעם ויצאתי מהחדר. דממה השתררה ואני כבר חשבתי שצלחתי את זה בגדול. שתי דק' אח"כ היא "הסבירה" לי שהייתי אופטימית... אז נכנסתי אליה וניסיתי להרגיע אותה וכשזה לא עזר הנקתי אותה והיא נרדמה. זה תמיד עובד.
ואז בעלי שיחייה חזר הביתה. דבר ראשון הוא נזף עליי שבפעם הבאה שאני מתקשרת אליו ונשמעת כאילו רוצחים אותי שלפחות תהיה לזה הצדקה "וג'וק זה לא הצדקה!" ואח"כ הוא נזף עליי שהעברתי את המיטה של טיפי ככה לבד. זה בגלל שהוא היה בחרדות שפצעתי קיר או שניים בדרך (לא נספר לו שהיתה לו סיבה לחשוש...). אחרי ששוב התחלתי לבכות שהמגעילול עדין שם ואני לא נכנסת לישון שם עד שהוא מוציא אותו מבותר לחלקים הוא התרכך חיבק ונישק אותי ונכנס לחדר להתעמת עם המגעילול. כעבור כמה רגעים הוא יוצא בהכרזת ניצחון: הוא מת!
כמובן שדרשתי לראות את הגופה, כדי לאמת הריגה.
ככה יצא שכעבור שמונה חודשים ברגע אחד, בלי הכנה מוקדמת ובזכותו של מקק אחד גדול ומגעיל עברה טיפי לחדר שלה :-) עכשיו רק נשאר לסדר אותו...
אמאל'ה
ומזווית נוספת
דורין יקירתי
השבמחקאת מתבזבזת אם הייתי עורך עיתון הייתי נותן לך טור קבוע
באהבה מאבא הטס הלילה למוסקבה